מותו וזכרו
האיש שלא מסר את ביתו.
יומו האחרון של הברון
באביב 1920 הגיע לבאקו השלטון הסובייטי. לפי המסורת, חיילי הצבא האדום פרצו לבית מוחתרוב ורכבו על סוסיהם היישר לתוך ארמונו. עבור בעל הבית הגאה זו הייתה עלבון בלתי נסבל — לתת לסוסים לרמוס בית שנבנה מאהבה.
ב-28 באפריל 1920 קידם מוחתרוב את האורחים הבלתי קרואים בנשק בידיו. בסרבו להיכנע ולמסור את ביתו לחילול, ירה בכמה חיילים ואחר כך שם קץ לחייו. כך נקטעו חייו של איש שעשה את עצמו — על סף עידן שלא הותיר מקום לאנשים כמותו.
ליזה והקרובים
לאחר מות בעלה עזבה ליזה טוגאנובה את באקו. תצלומי המשפחה של בית טוגאנוב ובית מוחתרוב הם כמעט כל שנותר מחייהם הפרטיים. אך סיפור אהבתם, המגולם בארמון האושר, שרד גם את המהפכה וגם את השכחה.
מה שנותר אחריו
מוחתרוב הלך, אך מעשיו נותרו: ארמון האושר, המסגדים, הדרכים שפתח לתלמידים. כיום שמו הוא זיכרון של עידן שלם של באקו של הנפט, של אנשים שעלו בכוח עמלם, ושל הטרגדיה שאליה הפכו עבורם חילופי הזמנים.
העיקר בקצרה
תעשיין נפט מבאקו, מהנדס אוטודידקט ונדבן מסוף המאה ה-19 ותחילת ה-20, שעלה מפועל פשוט לבעל חברת קידוח.
בהמצאותיו בקידוח («שיטת הקידוח של באקו»), בנדבנותו ובארמון האושר המפורסם בבאקו, שנבנה עבור אשתו.
ארמון מוחתרוב (סאאדת סראיי) — מבנה בסגנון גותי צרפתי, שנבנה ב-1911–1912 בידי האדריכל יוזף פלושקו; כיום שוכן בו ארמון הנישואין.
ב-28 באפריל 1920, עם כינון השלטון הסובייטי: בסרבו למסור את ביתו לחיילי הצבא האדום, ירה בכמה מהם ושם קץ לחייו.
ליזה (יליזבטה) טוגאנובה — אוסטית ממשפחת אצולה; הארמון נבנה עבורה. היא ייסדה את אגודת הצדקה המוסלמית הנשית הראשונה.
ארמון האושר, המסגדים באמירג'אן ובוולדיקווקז, וזכרו כאיש שעשה את עצמו ולא בגד בכבודו.
הוא לא מסר את ביתו — ובכך הפך אותו לאנדרטה לא רק לאהבה אלא גם לכבוד בלתי מתכופף.